פס"ד בתביעת הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ששולבו במוסדות חינוך רגילים

1.         התובעים הם הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים ששולבו במוסדות חינוך רגילים. בכתב התביעה שהוגש על-ידם עותרים התובעים להשבת סכומים בסך כולל של כ-2,500,000ש"ח, שכנטען שולמו על-ידם לאורך כל שנות החינוך של ילדיהם בגין עלויות ליווי חינוכי, טיפולים פרא רפואיים והעסקת אנשי מקצוע, ואשר לשיטתם היה על המדינה לממן להם, הן מכוח חובה סטטוטורית והן מכוח הפסיקה. עוד עותרים התובעים לפיצויים לא ממוניים, ולפיצוי עבור הפסד השעות אותן נאלצו להקדיש לארגון השירותים עבור ילדיהם.

2.         כפי שפורט בכתב התביעה, קיימות שתי מסגרות אפשריות לטיפול בילדים בעלי צרכים מיוחדים: האחת היא מסגרת של גנים ובתי ספר מיוחדים, בהם כלל הילדים הם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, המתוקצבים וממומנים על ידי משרד החינוך. במסגרת השנייה, שלשיטת התובעים - בהסתמך על חוות דעת של אנשי מקצוע שניתנו בעניין ילדיהם - היא העדיפה, משולבים הילדים בעלי הצרכים המיוחדים בכיתות או בגנים "רגילים". עם זאת, ונוכח הפערים העצומים בין הילדים הרגילים לבין הילדים בעלי הצרכים המיוחדים, שילוב כזה דורש הכנה מטרימה ויומיומית לצורך המשך ההשתלבות ו"יישור קו" עם יתר הילדים, כמו גם נוכחות סייעת אישית במשך מרבית השעות במוסד החינוכי וטיפולים פרא-רפואיים (תרפיות, תקשורת ועוד) מעבר לשעות הגן או הלימודים.

3.         כל התובעים בחרו להכניס את ילדיהם, בשלב זה או אחר, למסגרות של שילוב ולא למסגרות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. לשיטתם, זכותם זו עולה הן מפסקי הדין שניתנו במספר רב של בג"צים בעניין, הן מהתיקון לחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק חינוך מיוחד") שהתקבל בשנת 2002 (ושנכנס לתוקף ביום 31.8.03) ושקבע זכאות למכלול טיפולים משלימים אף כאשר הילד בעל הצרכים המיוחדים משולב במסגרת רגילה, והן מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל אלה מקימים לשיטתם את זכותם של ילדיהם ללמוד במסגרת הטובה ביותר עבורם, מבלי שהדבר יטיל נטל תקציבי מוגבר על ההורים, ואת זכאותם לתנאים דומים לילדים הנמצאים בחינוך מיוחד, בו כלל עלויות החינוך והטיפולים המשלימים מתוקצבים וממומנים על ידי משרד החינוך.

גם כאשר מבוקשם של התובעים ניתן להם (שכן לגבי חלק מהתובעים בחלק מהתקופה לא אושר שילוב ילדיהם במסגרות רגילות), טוענים התובעים כי לא קיבלו סיוע מלא בכלל התחומים בהם היו אמורים לקבל סיוע ובאופן שווה לילדים שטופלו במסגרות חינוך מיוחדות. משכך נאלצו התובעים לממן עבור ילדיהם טיפולים אלו, שעיקרם שעות סייעת (הנמצאת עם הילד במסגרת הלימודית). עוד לטענת התובעים, גם במקרים שאושרה להם סייעת, נאלצו חלקם לשלם עבור מלוא שעות שהותה בגן שכן סך השעות שאושרו לא היו מספיקות, או שסך השכר שאושר לא היה מספיק עבור בעלת מקצוע כנדרש לדידם. עוד כנטען, נדרשו התובעים לרכוש לילדים טיפולים פרא-רפואיים: קלינאי תקשורת, פיזיותרפיה ועוד, כמו גם לממן עזרת אנשי מקצוע שהכינו את הילדים לקראת היום הבא במסגרת הלימודית, וכן שירותי הסעות ושירותי "יום לימודים ארוך", כמקובל במסגרות לימוד "מיוחדות".

4.         נוכח הטענות שהועלו בכתב ההגנה ולאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית, הוסכם במסגרת דיונית, כי תחילה תידון שאלת אחריותה העקרונית של המדינה לנזקי התובעים, כמו גם טענת ההתיישנות שהועלתה על-ידה.

5.         סוגיית צרכיהם הלימודיים של ילדים בעלי צרכים מיוחדים, באה לראשונה להכרה חקיקתית במסגרת חוק חינוך מיוחד, שקבע במתכונתו הראשונית את כללי מסגרת החינוך המיוחד בלבד, והטיל על המדינה החובה לספק חינוך מיוחד חינם לילדים בעלי צרכים מיוחדים.

מטרתו של החינוך המיוחד, כעולה מסעיף 2 לו, היא " לקדם ולפתח את כישוריו ויכלתו של הילד בעל הצרכים המיוחדים, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני, השכלי, הנפשי וההתנהגותי, להקנות לו ידע, מיומנות והרגלים ולסגל לו התנהגות מקובלת בחברה, במטרה להקל על שילובו בה ובמעגל העבודה". בדומה לזכאות לקבלת חינוך חינם מכוח חוק לימוד חובה, התש"ט -1949, שעניינו תלמידים בעלי צרכים רגילים, קובע חוק חינוך מיוחד את זכאותו של הילד בעל הצרכים המיוחדים לחינוך מיוחד חינם באזור מגוריו או סמוך לו, כאשר "חינוך מיוחד" מוגדר כ" הוראה, לימוד וטיפול שיטתיים הניתנים לפי חוק זה לילד בעל צרכים מיוחדים, לרבות טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור, ריפוי בעיסוק וטיפולים בתחומי מקצועות נוספים שייקבעו ולרבות שירותים נלווים, הכל לפי צרכיו של הילד בעל הצרכים המיוחדים".

עוד נקבע בחוק, כי המדינה היא שאחראית על מתן חינוך מיוחד חינם כמובנו בחוק, כי הסמכות לקבוע זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים ככזה מוקנית לועדת השמה, וכי במסגרת שיקוליה עליה להעניק " זכות קדימה להשמתו במוסד חינוך מוכר שאינו מוסד לחינוך מיוחד" (סעיפים 3, 4 ו-7(ב) לחוק).

6.         חוק חינוך מיוחד במתכונתו הראשונית לא קבע קריטריונים ברורים לגבי היקף חובתה של המדינה כלפי ילד בעל צרכים מיוחדים כאשר הלה משובץ במסגרת של שילוב. כל שקבע החוק הוא כי על ועדת ההשמה, הקובעת את זכאותו של הילד לשירותים מיוחדים, להעדיף את אפשרות השיבוץ. עוד נקבעה בחוק מגבלה תקציבית מפורשת, לפיה מימוש הזכות להצטרפות מותנה בגובה התקציב השנתי המוקצה לתחום זה על-ידי משרד האוצר.

במהלך השנים שבין חקיקת החוק ב-1988 לבין תיקונו ב-2002, פעלה המדינה לשילובם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה, אף ללא קיומם של קריטריונים סטטוטוריים מפורשים לאופן השילוב. היקף השירותים אשר ניתנו קודם לתיקון החוק נקבע על-פי שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, באמצעות ועדות ההשמה השונות.

7.         התובעים בחרו לשלב את ילדיהם במסגרות חינוכיות רגילות, ומשעשו כן פנו אל הגורמים הממשלתיים המתאימים בבקשות תמיכה. כעולה מכתב התביעה, עובר לתיקון החוק ב-2002 ניתנו לילדי התובעים שירותים שונים, אשר נקבעו עבורם על-ידי ועדות ההשמה. הצדדים חלוקים בשאלה האם השירותים שהוענקו על-ידי המדינה בתקופה זו סיפקו את צרכי הילדים אם לאו. על כל פנים, התובעים החליטו לממן מכיסם שירותים נוספים עבור ילדיהם, מעבר לשירותים שהציעה להם הנתבעת.

8.         בחודש נובמבר 2002 תוקן חוק חינוך מיוחד, ונקבע בו הסדר חדש בעניין המסגרת המשלבת. התיקון לחוק מגדיר מפורשות את זכאותו של ילד בעל צרכים מיוחדים הלומד במסגרת משלבת לתוספת של הוראה, לימוד ושירותים מיוחדים, אף כי אינו מגדיר את היקפה של תוספת זו, ומשאיר את העניין לשיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות. בנוסף מגדיר התיקון לחוק את האופן בו יחולקו המשאבים לילדים הלומדים במסגרת המשלבת וקובע כי על שר החינוך לקבוע תכנית כללית לשילוב הילדים. סעיף 20ד לחוק קובע את הקמתה של ועדת שילוב בכל מוסד חינוכי רגיל, שתפקידה לקבוע את זכאות התלמיד בהתאם לתכנית השילוב. הסעיף קובע את הרכב הוועדה, את המוסמכים לפנות אליה, ואף קובע כי הוועדה תיתן הזדמנות להורי התלמיד להשמיע דעתם בפניה בטרם החלטתה. סעיף 20ה קובע כי ניתן להגיש ערר על החלטת ועדת השילוב לועדת ההשמה. סעיף 20ז קובע כי לאחר החלטת ועדת השילוב, ועם תחילת לימודיו של תלמיד משולב במוסד חינוכי רגיל, תיקבע במוסד החינוך תוכנית חינוכית יחידנית לתלמיד המשולב האמורה לענות על צרכיו הייחודיים. גם בשלב זה קובע החוק כי יש לאפשר להורי התלמיד להביע דעתם בפני קובעי התכנית החינוכית היחידנית.

אף לאחר תיקון החוק, מתן התשובה האופרטיבית לשאלה אילו שירותים מן השירותים המיוחדים המנויים בפרק שילוב יינתנו בפועל לכל תלמיד ותלמיד, נותר בידי הרשויות המינהליות המוסמכות.

9.         כפי שיפורט להלן, פסיקות בית המשפט העליון בעתירות שהוגשו בנושא החינוך המיוחד במהלך השנים, הן טרם התיקון לחוק והן לאחריו, פירשו את חוק חינוך מיוחד כמטיל על המדינה חובה לספק לילדים בעלי צרכים מיוחדים הלומדים במסגרת משלבת שירותים ברמה המינימאלית הדרושה לשילובם. הפסיקה דרשה מהמדינה לקיים שוויון מהותי בין שתי מסגרות החינוך המיוחד, הייעודית והמשלבת, באופן בו כל תלמיד בעל צרכים מיוחדים יקבל את מלוא השירותים הנחוצים לו לשם סיפוקו של חינוך מיוחד חינם עבורו. לא נקבעה כל דרישה לשוויון פורמאלי בין שתי המסגרות, ולא נקבע כי יש לחלק באופן שווה את תקציב החינוך המיוחד בין שתי המסגרות. הפסיקה הכירה במגבלות התקציביות המוטלות על המדינה בבואה לספק שירותים עבור ילדים בעלי צרכים מיוחדים, והשאירה את שיקול הדעת הפרטני לגבי סל השירותים הניתן לכל ילד וילד בידי הרשויות המינהליות המוסמכות.

10.       כתב התביעה מתייחס לשישה ילדים:

בתה של התובעת 1 לוקה בתסמונת דאון. במהלך השנים התחנכה הילדה במוסדות חינוכיים רגילים, חרף עמדות הגורמים המוסמכים שהמליצו על השמתה במוסדות לחינוך מיוחד ואף התרו בתובעת כי לא יוכלו לספק לילדתה במסגרת המשלבת היקף שירותים הזהה בגודלו לזה הניתן במסגרת החינוך המיוחד. לילדה סופקו שירותים שונים על-פי שיקול דעתן של הרשויות המינהליות המוסמכות. התובעת 1, שסברה כי השירותים שסופקו לבתה במסגרת המשלבת אינם מספקים, החליטה על דעת עצמה להעניק לבתה שירותים מוספים מכיסה הפרטי, מבלי שפנתה תחילה לוועדת ההשמה לשם השגה או ערר על היקף הסיוע שניתן לבתה.

            בנה של התובעת 2 לוקה בהפרעה אוטיסטית. על אף חוות דעתם של מומחים שהמליצו לשלוח את הילד למסגרת של חינוך מיוחד, החליטו הוריו לשלבו במסגרת חינוכית רגילה החל מגן טרום חובה. הילד המשיך ללמוד במערכת החינוך הרגילה במהלך השנים שעברו, על אף עמדת הגורמים המוסמכים לפיה יש להעבירו למסגרת של חינוך מיוחד. התובעת 2 מימנה לטענתה מכיסה שירותים נוספים מעבר לשירותים שהוקצו לטובת הילד על-ידי הגורמים המוסמכים. יש לציין כי התובעת 2 פנתה מספר פעמים לוועדת הערר בעניינו של בנה, לאחר שוועדת ההשמה המליצה על השמתו במוסד לחינוך מיוחד.

בנה של התובעת 3 לוקה בהפרעה אוטיסטית. לאחר שלמד עד גיל 6 בגן לחינוך מיוחד, החליטה התובעת להעבירו לגן רגיל. בכיתה א' הועבר הילד לבית ספר לחינוך מיוחד. בכיתות ב'-ד' למד הילד בכיתת חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. בכיתה ד' עבר הילד לכיתה רגילה. במהלך שנות שילובו הקצו הגורמים המוסמכים שירותים שונים לטובת הילד, אך התובעת העדיפה לממן מכיסה הפרטי שירותים נוספים שנדרשו לדעתה לחינוכו התקין של בנה.

            בתה של התובעת 4 לוקה בתסמונת דאון. בתקופת הגן למדה הילדה בגן רגיל. בכיתה א' הושמה הילדה בכיתת חינוך מיוחד. לאור דרישת התובעת, וחרף המלצת הגורמים המנהליים להשאירה במסגרת של חינוך מיוחד, הועברה הילדה לכיתה רגילה במסגרת משלבת, והוקצו עבורה שירותים שונים. התובעת הוסיפה ומימנה בעצמה שירותים נוספים עבור בתה, שהיו נחוצים עבורה לדעתה.